מה לא בסדר?
לעיתים אנו חווים תחושה שמשהו ׳לא בסדר׳ ונוטים להסיק שהתחושה היא ׳בגלל משהו׳. אנו נוטים להתעלם מבסיס חוויה זו, ותפקידה כמבטאת סדר קיומי חסר. תחושת הלא-בסדר הקיומי המופשט נוטה להתבטא כאי-נוחות שיפוטית שמדגישה את ׳המשהו׳ שאליו המחשבה נוטה. מתוך תחושת ה׳לא בסדר׳ המחשבה נמתחת לאחד או יותר משלושה כיוונים: משהו לא בסדר בי, משהו לא בסדר באדם אחר, משהו לא בסדר בסביבה או בדבר מסוים.
כשתחושה זו עולה או מתקיימת במצב ממושך כמו בדכאון, אנו נוטים להתמקד באחד משלושת הכיוונים. לכל כיוון יש פוטנציאל יעיל להכרה עצמית ולמידה, אך בדרך כלל אנו נתקעים בשיפוטיות מכאיבה שממקדת את האש באני, באחר או בדבר ויוצרת שנאה, כעס וייאוש.
החוויה ש׳משהו לא בסדר בי׳ לפעמים אמנם פחות מודעת, אך נחווית בעומק מכאיב. במידה כזו או אחרת כל אדם נושא גרעין של התחושה הזאת. אותה תחושה עשויה להיות נטייה מולדת לחוות את העצמי כדפוק, בעייתי ולא אהוב, וזאת ׳מספקת׳ הסבר לתחושות והתנהגויות שונות. ישנו כח משיכה לחוות את עצמינו באופן הזה ולהעצים את הסבל. ההכרה ש׳קיימת-בעיה׳ - שישנו סדר קיומי שהוא חסר או לא שלם (הלא-בסדר המופשט), הריכוז בעצמי מפחית והראייה מתרחבת. זו מאפשרת להתבונן במעשה או בדרך החשיבה שקדמה לו, ומתפנה מקום לחשבון נפש - הכרה, למידה, קבלה וחמלה.
כש׳משהו לא בסדר׳ באנשים אחרים, בהתנהגות או בהשפעתם עלינו, אנו חווים כאב, כעס או רגשות דומים. אנו נוטים להתמקד באדם ולא במעשה, ונוטים לייחס חשיבות יתר ליכולתם לקבל החלטות וחשיבות פחותה למאבקם האישי עם עצמם ועם העולם. זוהי הנטייה לחשוב שהאדם האחר ׳פועל לבדו׳ ואינו מופעל/מושפע מהעולם, כלומר - האחר בשליטה. כשישנה הכרה ששום דבר אינו פועל לבדו או רק בזכות עצמו, אנו מסוגלים להתבונן בהתנהגות ולדמיין ממה האדם הושפע. בתוך הלא-בסדר המופשט, כאשר לא ניתן לזהות אשם אחד, מתאפשרת חמלה. אנו מסוגלים ללמוד על האופן שבו אנו חווים את זה כאן ועכשיו, באופן שתלוי בנטיות, בחוויות העבר ובמצב הרוח המשתנה.
הנטייה להתמקד בעצמי, באחר או בדבר עצמו במקום בתחושה הבסיסית (ה׳לא-בסדר המופשט׳), היא שיוצרת את הבלבול (התפישה שהבעיה היא בי/באחר/בסיטואציה) והכעס (שנובע מהרצון/אמונה שאני/הוא/סיטואציה צריכים ויכולים לתפקד טוב יותר).
למעשה ההכרה בכך שקיימת בעיה (.there is a problem) מאפשרת ריחוק מהאובייקט (אני/האחר/הסיטואציה) והרגשות העזים כלפיו. ההצעה פה היא להעביר משקל אל הנושא - ׳לא בסדר׳ (יש בעיה) ולהפחית מחשיבותו של המושא אני/האחר/הדבר. למעשה ניתן תמיד לאמר כי ׳משהו באמת לא-בסדר׳, או ש׳משהו לא בסדר׳ בקיום עצמו - דבר שאנו חווים באופן קבוע ועמוק ושלא באמת ניתן להבין אותו עד הסוף.
כשאנו מדגישים את ה׳טעות האונטולוגית׳ של הקיום, הדגש יורד מהעצמי, מהאחר או מהסיטואציה הספציפית. ההכרה ב׳לא בסדר׳ הקיומי מפחיתה כעס וידיעה צדקנית, ומאפשרת חמלה. זאת לא בניגוד ליכולתנו להבחין בכך שדבר כזה או אחר אינו תורם לנו, או שהגיע הזמן לשנותו. גישה זו יכולה לעזור לנו להכיר בבעיה הבסיסית של הקיום - זו שאנו חווים ברמות שונות וברגעים שונים, ולהימנע מהבלבול - שישנה דרך לתקן את הבעיות ולהגיע לאיזון מלא ובר קיימה.