לעיתים אנו חווים תחושה שמשהו ׳לא בסדר׳ ונוטים להסיק שהתחושה היא ׳בגלל משהו׳. אנו נוטים להתעלם מבסיס חוויה זו, ותפקידה כמבטאת סדר קיומי חסר. תחושת הלא-בסדר הקיומי המופשט נוטה להתבטא כאי-נוחות שיפוטית שמדגישה את ׳המשהו׳ שאליו המחשבה נוטה. מתוך תחושת ה׳לא בסדר׳ המחשבה נמתחת לאחד או יותר משלושה כיוונים: משהו לא בסדר בי, משהו לא בסדר באדם אחר, משהו לא בסדר בסביבה או בדבר מסוים.

כשתחושה זו עולה או מתקיימת במצב ממושך כמו בדכאון, אנו נוטים להתמקד באחד משלושת הכיוונים. לכל כיוון יש פוטנציאל יעיל להכרה עצמית ולמידה, אך בדרך כלל אנו נתקעים בשיפוטיות מכאיבה שממקדת את האש באני, באחר או בדבר ויוצרת שנאה, כעס וייאוש.

החוויה ש׳משהו לא בסדר בי׳ לפעמים אמנם פחות מודעת, אך נחווית בעומק מכאיב. במידה כזו או אחרת כל אדם נושא גרעין של התחושה הזאת. אותה תחושה עשויה להיות נטייה מולדת לחוות את העצמי כדפוק, בעייתי ולא אהוב, וזאת ׳מספקת׳ הסבר לתחושות והתנהגויות שונות. ישנו כח משיכה לחוות את עצמינו באופן הזה ולהעצים את הסבל. ההכרה ש׳קיימת-בעיה׳ - שישנו סדר קיומי שהוא חסר או לא שלם (הלא-בסדר המופשט), הריכוז בעצמי מפחית והראייה מתרחבת. זו מאפשרת להתבונן במעשה או בדרך החשיבה שקדמה לו, ומתפנה מקום לחשבון נפש - הכרה, למידה, קבלה וחמלה.

כש׳משהו לא בסדר׳ באנשים אחרים, בהתנהגות או בהשפעתם עלינו, אנו חווים כאב, כעס או רגשות דומים. אנו נוטים להתמקד באדם ולא במעשה, ונוטים לייחס חשיבות יתר ליכולתם לקבל החלטות וחשיבות פחותה למאבקם האישי עם עצמם ועם העולם. זוהי הנטייה לחשוב שהאדם האחר ׳פועל לבדו׳ ואינו מופעל/מושפע מהעולם, כלומר - האחר בשליטה. כשישנה הכרה ששום דבר אינו פועל לבדו או רק בזכות עצמו, אנו מסוגלים להתבונן בהתנהגות ולדמיין ממה האדם הושפע. בתוך הלא-בסדר המופשט, כאשר לא ניתן לזהות אשם אחד, מתאפשרת חמלה. אנו מסוגלים ללמוד על האופן שבו אנו חווים את זה כאן ועכשיו, באופן שתלוי בנטיות, בחוויות העבר ובמצב הרוח המשתנה.

הנטייה להתמקד בעצמי, באחר או בדבר עצמו במקום בתחושה הבסיסית (ה׳לא-בסדר המופשט׳), היא שיוצרת את הבלבול (התפישה שהבעיה היא בי/באחר/בסיטואציה) והכעס (שנובע מהרצון/אמונה שאני/הוא/סיטואציה צריכים ויכולים לתפקד טוב יותר).

למעשה ההכרה בכך שקיימת בעיה (.there is a problem) מאפשרת ריחוק מהאובייקט (אני/האחר/הסיטואציה) והרגשות העזים כלפיו. ההצעה פה היא להעביר משקל אל הנושא - ׳לא בסדר׳ (יש בעיה) ולהפחית מחשיבותו של המושא אני/האחר/הדבר. למעשה ניתן תמיד לאמר כי ׳משהו באמת לא-בסדר׳, או ש׳משהו לא בסדר׳ בקיום עצמו - דבר שאנו חווים באופן קבוע ועמוק ושלא באמת ניתן להבין אותו עד הסוף.

כשאנו מדגישים את ה׳טעות האונטולוגית׳ של הקיום, הדגש יורד מהעצמי, מהאחר או מהסיטואציה הספציפית. ההכרה ב׳לא בסדר׳ הקיומי מפחיתה כעס וידיעה צדקנית, ומאפשרת חמלה. זאת לא בניגוד ליכולתנו להבחין בכך שדבר כזה או אחר אינו תורם לנו, או שהגיע הזמן לשנותו. גישה זו יכולה לעזור לנו להכיר בבעיה הבסיסית של הקיום - זו שאנו חווים ברמות שונות וברגעים שונים, ולהימנע מהבלבול - שישנה דרך לתקן את הבעיות ולהגיע לאיזון מלא ובר קיימה.

כמטפלים, לפעמים אנשים שואלים אותנו מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכותרפיסט. זוהי שאלה פשוטה אך התשובה מעט מורכבת כי מדובר לא רק במהות המקצוע אלא גם בסטטוס שונה במדינות שונות ומאבק בין קבוצות ומושגים. בישראל גם הפסיכולוג וגם הפסיכותרפיסט עוסקים בעיקר בפסיכותרפיה, טיפול נפשי בשיחה. מנקודת מבט אקדמית ישנו הבדל מהותי כי הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה הן שתי פרדיגמות שונות: פסיכולוגיה נחשבת לתחום מדעי ומעשי ובכך ׳מייצרת׳ ידע שמתבסס על חקירה מדעית (תיאוריה חדשה שמתבססת על ממצאים ממחקרים ישנים נבדקת ע״י שיטות מחקר מדעיות - שימוש בקבוצת מחקר וקבוצת ניסוי, אישוש או הפרכת התיאוריה).

בחלקים שונים בעולם פסיכולוגים ידועים כמטפלים נפשיים (shrink) ומציעים פסיכותרפיה בשיחות כמו בארץ ובארה״ב. בחלקים אחרים בעולם כמו בבריטניה, מערב אירופה ומדינות שונות באסיה, פסיכולוגים נוטים לעבוד בעיקר בארגונים ממשלתיים ולהתעסק באבחון ובהמלצות לטיפולים ושירותים ממשלתיים רלוונטיים. במדינות אלו, המטפלים העיקריים הם פסיכותרפיסטים ופסיכואנליסטים (פסיכותרפיסטית שהתמחה בטיפול בגישה הפרודיינית הקלסית, או המיוחסת לאחד ממשיכיו כמו לקאן, יונג וכו׳), ופסיכולוגים מייעצים (counselling psychologists) שעברו הכשרה משולבת ומציעים פסיכותרפיה אך לפעמים גם עובדים בארגונים ומציעים אבחונים פסיכולוגיים. בארץ ובחו״ל ישנם גם לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה להתמחות באבחון ועבודה עם אנשים בתחומים ספציפיים כמו למשל פסיכולוגיה נוירו-שיקומית, פסיכולוגיה ארגונית וכדומה.מאידך, פסיכותרפיה כפרדיגמה היא תחום תיאורטי ומעשי של הטיפול בנפש. הפסיכותרפיה אינה מתבססת על מחקר מדעי ׳מסורתי׳, אך בעיקר על תיאוריה, פילוסופיה ומחקר בין-אישי שמבוסס על שיחות, ראיונות, וחקירה פנימית.

בעבר עד בערך לתחילת המאה הקודמת, פסיכולוגיה (המונח משמעו ,מחקר הנפש) הייתה תחום חותר דיסציפלינות, שחיבר מה שאנחנו מפרידים היום כתחום מדעי, תחום תיאורטי, מיסטיקה ודת. הפסיכולוגים הראשונים התעניינו בעולם התודעה, ללא הגבולות שהתפתחו מאוחר יותר. פסיכותרפיה, למרות שבעצם נולדה כתחום ממשי בתקפותו של זיגמונד פרויד, הייתה בעצם התפתחות ישירה של הנטייה של מורים, הורים, רופאים, מדריכים רוחניים ומנהיגים לשבת ולהקשיב לאדם הסובל, לתמוך ולפעמים אף לייעץ לו איך להתמודד עם החיים. לנטייה אנושית זאת יש הוכחות משהתחילה לפני אלפי שנים. באופן פרדוקסלי, התחלת הפסיכותרפיה המודרנית נחשבת לעבודתו של פרויד, למרות שפרויד תאר את העבודה התיאורטית שלו כמדע. בו בעת הפסיכולוגיה המודרנית, בהתאם לרוב תחומי המדע ׳עזבה׳ את העיסוק הלא מדעי כביכול בפילוסופיה, אמונות ותפישות עולם, והצרה את מבטה למה שניתן למדוד ולהוכיח מחקרית. למרות כך, הפסיכולוג שעוסק בטיפול נפשי לא בהכרח מושפע מנטיית הפרדיגמה להחשב כמדע שמתיימר להיות אובייקטיבי ולא להתבסס על אמונות. דוגמה לכך היא הפסיכולוגיה הקלינית בישראל ובארה״ב שבעצם משלבת בין שני הפרדיגמות השונות.

בישראל רוב המטפלים עברו הכשרה כפסיכולוגים קליניים, על פי המסורת ה׳מדעית-אקדמית׳ של הפסיכולוגיה (עם דגש על אבחון, שיטות מחקר וסטטיסטיקה) ולאחר מכן עברו התמחות שהיא בעצם הכשרה ׳קלינית׳, עבודה עם מטופלים והתעמקות בתיאוריות הטיפוליות השונות. פסיכולוג קליני יכול להציע אבחון פסיכולוגי שיכול להיות הכרחי לקבלת שירותים מסוימים מהמדינה או הכרה בנכות נפשית. בעשורים האחרונים תחום הפסיכותרפיה כשלעצמו החל להתפתח משמעותית בישראל, דרך תוכניות הכשרה ואגודות שונות. כיום חלק מהמטפלים עוברים תוכניות הכשרה שמתעסקות בעיקר בתיאוריה וביחסים בין מטפל למטופל. למרות שתחום האבחון קיים באופן דומה בפרדיגמת הפסיכותרפיה, האבחון הוא תיאורטי/סימבולי אך אינו רשמי או כביל בחוק, ולכן רק פסיכולוג יכול להציע אבחון שיוכר לקבלת שירותים שונים.

מבחינת הטיפול עצמו אין הבדל מהותי בין פסיכותרפיסט לפסיכולוג, כי בעצם שניהם מציעים פסיכותרפיה. באופן פורמלי ההבדלים בין המטפלים השונים הוא בתיאוריות והגישות השונות לפסיכותרפיה, כמו פסיכואנליזה, גשטלט, פסיכותרפיה התנהגותית, פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית וכו׳. באופן מעשי ההבדל בין המטפלים הוא באנשים עצמם, אמונותיהם, עברם האישי והדרך שבה הם חיים, ובכך מתרגמים את הגישה לעבודה שלהם עם אנשים.

בישראל הפרדיגמה השלטת בתחום טיפול הנפש היא הפסיכולוגיה (המשלבת פסיכותרפיה). הופעת הפסיכותרפיה כתחום עצמאי מפסיכולוגיה, הוביל למאבק שקט בין פסיכולוגים לפסיכותרפיסטים בנוגע למי הוא מטפל ראוי ומהו התהליך ההולם להתלמד כמטפל נפשי. פסיכולוגיה מעוגנת בחוק, מי שעבר את הנדרש מקבל רשיון לעסוק בתחום, כאשר פסיכותרפיה אינה מעוגנת בחוק אך המטפלים בדרך כלל רשומים באגודות מקצועיות שמפקחות על המקצוע. למרות שהבדל זה (רשיון לפסיכולוג, חברות באגוד מקצועי לפסיכותרפיסט) קיים ברוב מדינות העולם, בארץ נראה שהוא מנוכס למאבק הסטטוס בין המקצועות, למרות שבחלק מהמקרים פסיכותרפיסטים עוברים הכשרה מורכבת ומעמיקה יותר בתחום הטיפול עצמו, ועוברים תהליך ׳התמחות׳ (עבודה עם מטופלים ללא תשלום במרכזי טיפול) באורך זהה.

דרך אלטרנטיבית להבדיל בין גישות שונות בתחום טיפול הנפש יכולה להתמקד על ההבדל בין ידיעה לאי-ידיעה: גישות שבאופן מעשי מתבססות על ידע והנטייה להבין תופעה חדשה דרך תיאוריה קיימת, שמציעה כיוון לעבודתו של המטופל, הסקת מסקנות לגבי האדם, הסיבות לסבלו והדרך לטפל בהן, וגישות שבאופן מעשי מתבססות על אי-ידיעה, חיפוש וחקירה מחודשים עם כל אדם, כל מערכת יחסים וכל מפגש בפני עצמו, באופן בלתי נפסק ושלעולם אינו מגיע למסקנה חד משמעית. אפשר לראות את זה יותר כמנעד שכל תיאוריה וכל מטפל נמצא עליו, קרוב יותר לידיעה או לאי-ידיעה. מתוך כך ניתן בטעות לשער שהפסיכולוג שנשען על מדע נוטה יותר לידע וידיעה מאשר הפסיכותרפיסט התיאורטי/פילוסוף כביכול - אך לא כך הדבר. הבדל זה נובע בעיקר מתפישת העולם של המטפל.